<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער הפרישה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
כתב רב אחא משבחא ז"ל ואשה שקבעה לה זמן לראייתה נאמנת לומר לא ראיתי. [ד]אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל [כתובות ע"ב ע"א] מנין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר [ויקרא ט"ו] וספרה לה, לדעתה. מיהו היכא דהוחזקה נדה בשכנותיה, כגון דלבשה מנא דהיא לבשה בימי נדתה, ואמרה לבעלה טהורה אני לא מהימנא, דאמר רב יהודה [שם] הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, אלמא (דודאי) [כודאי] משוינן ליה. ותנן נמי בכתובות בפרק המדיר [שם] ומשמשתו נדה, ואקשו אי דידע לפרוש, אי דלא ידע נסמוך עלה, ואוקימנא כדרב יהודא, דכי האי גוונא לא איבעי ליה לסמוך עליה, אלמא לא מהימנא. והיכא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא, דהא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. אבל אם נתנה טעם לדבריה נאמנת, כי ההיא מעשה [שם כ"ב ע"ב] דשמואל דאמרה ליה דביתהו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ואמר לה שמואל אתמול טמאה ועכשיו טהורה, אמרה ליה לא הות בחילי ההיא שעתא, ובעא מיניה שמואל מרב ואמר ליה נאמנת. והכי אתמר בירושלמי [שם פ"ב ה"ב].
<h2>דף יז.</h2>
עוד יש עתים אחרים שהוא אסור בתשמיש, כגון שני רעבון למי שאינו מחוסר בנים [תענית י"א ע"א]. וסמני רעבון כדאמרינן [שם י"ט ע"ב] מדינתא אמדינתא כפנא. וכן אכסנאי אסור בתשמיש המטה [כתובות ס"ה ע"א]. ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית שהוא מותר, ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית, ולא אמרו אלא משום צניעות. וכן אמרו [י"ז ע"א] אסור לשמש בפני כל חי. מדקאמרינן בפני משמע נעור קאמר, אבל ישן מותר. וכל חי דאמרינן, כגון עבדיו ושפחותיו, אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי, ורמיזא הא מילתא פרק ערבי פסחים [פסחים קי"ב ע"ב] בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו'. וכן אמרו [י"ז ע"א] ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ואם הוא בית אפל מותר. ואם הוא תלמיד חכם וצריך לאותו דבר מאפיל בטליתו ומותר. וכן אמרו [שם] אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפילו מאפיל בטליתו נמי אסור, משמעתא דמסכת יום טוב [ביצה כ"ב ע"א] דבעינן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר. וכן אמרו [ברכות כ"ה ע"ב] בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בתוכו עד שיעשה בו מחיצה עשרה, ואם יש לו בית אחר, עד שיוציאנו משם. וכן בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים או כתובים, אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי, ויהיה העליון כלי שאינו כליין, כגון גלימא עילוי קומטרא. ועכשיו שנתנה תורה שבעל פה לכתוב משום עת לעשות לה' [תהלים קי"ט ע"א, גיטין ס' ע"א], אף ספרי הגמרא נמי כן צריכין כסוי. וכן מי שנדר הנאת תשמיש מאשתו, בין שנדר הוא, בין שנדרה היא ואמרה הנאת תשמישך עלי [נדרים ט"ו ע"ב]. וכן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה, אסורה לו, ואפילו להתיחד עמה, עד שישקנה והיא טהורה. וכן אשת כהן שנשבית אסורה לבעלה [כתובות נ"א ע"ב], ואסורה להתיחד עמו, ממעשה דר' זכריה בן הקצב [שם כ"ז ע"ב], אבל מותר לדור עמה בחצר. אבל אשת כהן שנאנסה אסורה לקיימה [ר"ל בחצר], דבשבויה הקלו אבל לא באנוסה. והכי איתא בכתובות [כ"ז ע"ב]. הנה השלמנו כל הפרישות, ומצאנו מכללן תשע פרישות זו למעלה מזו. הראשונה פרישת הקדושות, כגון אכסנאי, ובפני כל חי, ותשמיש היום, ולאור הנר, ובית שיש בו ספר תורה וכתבי הקדש, כל אלו אסורין במקומן ויש להן היתר במקום אחר. מוסיף עליהן שני רעבון, שהן אסורים בכל אותה מדינה. מוסף עליהם הנודר מן התשמיש, שהוא אסור בכל מקום עד שיתיר את נדרו. וכן פרישת יום הוסתות לנדה, שהוא אסור בכל מקום עד שתעקר את הוסת. [וכן האבל בימי אבלו בין ביו"ט בין בשבת]. מוסף עליהם תשעה באב ויום הכפורים, שאין להם היתר. מוסף עליהם האבל בתוך שבעת ימי חופתו, שהוא אסור להתיחד עמה בלילה, אבל אינו חייב בשאר מיני פרישות. מוסף עליהם הנדה, שהוא חייב בכל מיני פרישה, בחבוק ונשוק ודברים בטלים, ומזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ובאכילת שלחנו, ובשגירת הכוס ואפילו כוס של ברכה, ובנגיעת אצבע קטנה שלה, ואסור להסתכל בעקיבה ובכל מקום הסתר שלה. מוסף עליהם הנדה בימי חופתה ולא בעל, שהוא אסור בכל אלה, ואף להתיחד עמה בלילה. מוסף עליהם אשת ישראל שקנא לה ונסתרה, שהיא אסורה בכל אלה, ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה, אבל יש לה היתר. מוסף עליהם אשת כהן שנשבית, שהיא אסורה בכל אלה, ואין לה היתר לעולם. הרי תשעה פרישות זו למעלה מזו. נמצאו באבל שתים מהן ובנדה שלש כאשר פירשנו.
<h2>דף כא.</h2>
והמפלת מין בהמה חיה ועוף, ואפילו מין דגים וחגבים ושרצים, אמן טמאה לידה. מאי טעמא, כיון דקי"ל [כ"ג ע"ב] דבתר צורת פנים אזלינן, ואיכא תנא נמי דאמר [שם] במקצת צורה נמי ולד הוי, כגון המצח וגבות העין וגבות הזקן, ואנן השתא לא בקיאינן בצורת הולד, ויש הרבה בחיות הים שהן דומות לחיות הארץ, ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת אדם, גם יש במיני השרצים שהן דומין לחיות קטנות שבארץ, כגון החולד והעכבר והתנשמת, ושאר שרצים לא נודע[ו] לא הם ולא צורתם, [גם מיני חגבים לא נודעו לא הם ולא צורתם]. ואם נטהר בהם אחד או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך בכולן טמאה י"ד יום, לפי שאין אנו יכולין לבדוק בין זכר לנקבה אלא אם כן הולד גדול.
וכתב רב אחא דהא דאמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, דוקא מיום ארבעים ואילך ליצירת הולד, אבל ביום ארבעים כיון דמיא בעלמא הוא [יבמות ס"ט ע"ב] לית ליה פתיחת הקבר [נ"א כיון שלא נגמרה צורתו לא מפתח טפי ואפשר לה בלא דם]. ומייתי ראיה משמעתא דכריתות פרק ארבע מחוסרי כפרה [י' ע"א] דקא מוקים התם למתניתא בהאי טעמא. וקשיא לי הא דגרסינן הכא פרק המפלת [כ"א ע"ב] דקא מוקים לפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בחתיכה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם, והא הכא דחתיכה לאו ולד ניהו כלל ולטומאת ולד לא חיישא ביה, [ואין שעור לחתיכה זו], ואפילו הכי מטמא רבי יהודה משום נדה, דאי אפשר לפתיחה בלא דם. ועוד תניא [שם] קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה, הרי זו בספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, רבי יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אלמא במפלת רוח נמי אמרינן הכי. וכיון דפליגי תנאי בהא מילתא, ואיפסוק הלכתא דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם, מנא ליה לרב אחא לאיפלוגי בין נפל של ארבעים ואחד לנפל של ארבעים יום. ואי משום שמעתא דכריתות, ההיא אוקימתא בעלמא היא ואשינויא לא סמכינן, דמסקנא דמילתא כדמעיקרא אסיקנא התם. ואפילו הויא מסקנא דשמעתא כי האי שנויא, מאי ראיה איכא מהתם לאיפלוגי בין נפל לנפל, הא קאמר הכא דמאן דאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לית הלכתא כוותיה בהא. הילכך בכולהו בעיא למיתב שבעה נקיים כדאמרן, ואפילו המפלת שפיר שאינו מרוקם והוא מלא מים מלא דם, משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. [נ"א. ואפילו הויא מסקנא דשמעתא הכי, דלמא כמ"ד אפשר לפתיה"ק בלא דם אוקמוה ולית הלכתא הכי. ועוד דליכא למיקם בין ארבעים למ"א אלא במי שפירש מאשתו מבעילה ראשונה. הילכך בכולהו בעיא למיתב שבעה נקיים כדאמרן. ואיכא מאן דאמר דלא אמרינן א"א לפתיה"ק בלא דם אלא אם כן הולד גדול, וסמיך אההיא דתנן באהלות פ' שביעי [מ"ד] ומייתי לה בבכורות [כ"ב ע"א] אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, ואתמר עלה כפיקה של צמר ושל שתי. ולאו מלתא היא, חדא דלא ידענן שעור הפיקה מה הוא. ועוד דהא ברירנא דאפילו לרוח נמי אמרינן הכי. ועוד דהא שפיר מרוקם כולו אינו אלא כסלעם, ואיך יהיה ראשו כפיקה של צמר, ולשפיר מרוקם ודאי אמו טמאה לידה, אלמא מיום ארבעים ואילך הוא. אלא דההיא מתניתין לאו על יציאת דם קאי, אלא ארישא דמתניתין קאי, דקתני האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית, הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי, אמר ר' יהודה אימתי בזמן שניטלת באגפים אבל במהלכת הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה. כלומר בכהאי גוונא אמרינן משנפתח הקבר אין פנאי להלך משום דמפתח טפי, הא לאו הכי אע"פ שנפתח הקבר יש פנאי להלך והבית הראשון טמא בספק אע"פ שהלכה ברגליה. ולעולם לענין דם בכולהו אי אפשר בלא דם]. אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים, אין כאן חשש לידה [כ"א ע"א] ולא חשש פתיחת הקבר, אלא אם כן יש עמהן דם טמאה נדה, ואם לאו תטיל מים (ב)פושרין, אם נמחו [לאלתר] טמאה, ואם לא נמחו לאלתר שבקינן להו בגויה עד מעת לעת [נ"ד ע"ב], ועבדינן ליה בפושרין כל מעת לעת, ואם נמחו טמאה ואם לאו טהורה, דאמרינן כי לא נמחו בריה הוא. אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה [כ"ד ע"ב].
<h2>דף כד.</h2>
וכל הנך דאמרינן בגמרא [כ"ג ע"ב כ"ד ע"א] נברא בעין אחת ובירך אחת באמצע אמו טמאה, וושטו אטום אמו טהורה, וגוף אטום, ופניו טוחות, וגולגלתו אטומה, וכמין אפיקותא דדיקולא, ושיש לו שני גבין ושני שדראות, בכולן אמו טמאה לידה י"ד יום, לפי שאין אנו בקיאין בצורות הללו. ובעיא נמי שבעה נקים, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. [מיהו בגוף אטום אדם יכול לעמוד עליו, שאם אין לו צורת איברים והוא ניכר שלא נחתכו ממנו איבריו אלא שכך היה שלם, אין אמו טמאה לידה ואפילו הוא בן ט'. אבל טומאת נדה מיהא אית לה כדאמרן].
<h2>דף כה.</h2>
הנה כבר ביארנו פרישות הנדה בכל ימות השנה, אבל יש בה פרישה אחרת שהיא למעלה מזו, שאנו עתידים לפרש, אך ראיתי להקדים עניני היולדת שהם שווין לפרישה זו שזכרו בנדה. ואומר כי היולדת אסורה לבעלה, דכתיב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא, ואע"פ שאינה רואה דם טמאה שבעה לזכר וי"ד לנקבה. וכן היא טמאה לעולם עד שתטבול. ולא שנא כי ילדה ולד של קיימא ולא שנא הפילה נפל, ובלבד מיום ארבעים ואילך [כ"ט ע"א]. ודוקא שפיר מרוקם, מרוקם פירוש מצויר בצורת איברים, ואעפ"י שהוא מלא מים מלא דם, דהכי אסיקו בגמרא [כ"ה ע"א] מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא וכו', אבל שאינו מרוקם לא. [נ"א. ואיכא מאן דאמר דוקא שהפילה שפיר מרוקם, פירוש מצוייר בצורת אברים, כדתניא בבריתא [כ"ה ע"א] איזהו שפיר מרוקם, תחלת ברייתו כרשון, פי' כסלעם, שתי עיניו כשתי טפין של זבוב, שתי חוטמיו כשתי טפין של זבוב, שתי זרועותיו כשתי חוטין של זהורית של שתי, שתי יריכותיו כשני חוטין של זהורית של ערב וכו', וחתוך אצבעות ידים ורגלים אין לו. אבל שאינו מרוקם לא, דהינו גוף אטום ופחות ממנו, מפני שזה אין לו צורת זרועות ולא יריכים ולא עינים ולא אזנים ולא חוטמין ולא חתוך שפתים, אלא צורת ראש וגוף בלבד, ולכן נקרא שפיר מפני שהוא כעין שופר, אי נמי כשפופרת של ביצה. ולכך אינה טמאה טומאת לידה, כסתמא דמתניתין דתנן [כ"ד ע"ב] המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גוונים אינה חוששת לולד, ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. ואיכא מאן דאמר דאע"ג דתנן סתמא הכי, כיון דפליגי בבריתא [כ"ה ע"א] ר' יהושע ורבנן בשפיר שאינו מרוקם, ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומרים אינו ולד, ופליגי עלה אמוראי דחד אמר מחלוקת בעכור אבל בצלול דברי הכל אינו ולד, וחד אמר אפילו בצלול מחלוקת, ומסקנא רב אמר אחד זה ואחד זה אינה חוששת, ושמואל אמר אחד זה ואחד זה חוששת, ואזלא שמואל לטעמיה דאמר שמואל מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא. וכיון דשמואל מרא דעובדא ובקי בצורת הולד טפי, הנהיג במקומו לחומרא ויהיב לה ימי טומאה אבל לא ימי טהרה, כל שכן אנן דמבעי לן למיחש. ועוד דאשכחן נמי בגמרא [כ"ד ע"ב] גבי שפיר מלא מים מלא דם, דאקשינן בשלמא דם ומים לאו כלום הוא, אלא מלא גוונין ניחוש שמא ולד היה ונמוח. אמר רבא מלא תנן, ואם איתא דאיתמח מחסר הוה חסיר. רב אחא בריה דרב איקא אמר גוונין תנן, ואם איתא דאיתמח בחד גוונא הוה משתכח. וכיון דאנן השתא לא בקיאינן בין מלא לשאינו מלא, ולא בין גוונין לחד גוונא, כל שכן דמיבעי לן למיחש לכולהו. הלכך כל הנך שמעתתא דאמרו בענין גוף אטום, כגון פניו טוחות וגולגלתו אטומה וושטו אטום וכגון אפקותא דדיקלא ונברא בעין אחד וירך אחת באמצע, בכולהו חישינן ויהבינן להו ימי טומאה שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה. ואם אינו ידוע בזכר ודאי, תשב לנקבה. ומסתברא כי האי לישנא]. ואפילו הפילה חתיכה לבנה ויש בה עצם [כ"א ע"ב], ואפילו הפילה יד או רגל שאין חתוכין כצורות אצבעות, בכולן טמאה לידה י"ד יום מספק נקבה, דחיישינן שמא הרחיקה לידתה. ואם תאמר הא דתניא בברייתא [כ"ח ע"א] המפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה, אלמא בעינן חתוכה. התם לענין קרבן נאכל הוא דבעינן, אבל לענין טומאת לידה בכל דהו נמי טמאה, דהא שפיר מרוקם אין לו חתוך אצבעות ידים ורגלים, וכיון דחיישינן שהרחיקה לידתה והפילה אותו איברים איברים אעפ"י שאינה חתוכה נמי טמאה לידה. ואיכא נמי מאן דאמר דהא דבעי יד חתוכה אליבא דתנא קמא דמתניתין הוא דבעי שפיר מרוקם, וכי לא הויא יד חתוכה הוו תרי ספיקי, דילמא מולד שאינו מרוקם הוא ואם תמצא לומר מרוקם הוא דלמא גוף אטום הוא, אבל השתא דקי"ל כשמואל דאמר לכל שפיר חוששת ליכא אלא חדא ספיקא, ואפילו לשאינה חתוכה נמי חוששת, דגוף אטום לא שכיח. והמפרש הזה לא ירד אל תוכן פירוש המרוקם ושאינו מרוקם, כי הנפל שאינו מרוקם הוא השפיר המלא השנוי במשנתנו, אין בו לא תבנית יד ולא תבנית רגל ולא צורת איברים, והמרוקם הוא המצוייר בצורת איברים אלא שאין לו חתוך ידים ורגלים. וא"ת מאחר שהשפיר ששנינו במשנתינו מלא מים מלא דם אין לו צורת איברים, מאי איריא כי מלא מים מלא דם, אפילו מלא בשר ועצמות לא כלום הוא שהרי חתיכה בעלמא היא, וחתיכה שאינה לבנה אע"פ שיש בה עצם לאו כלום היא. ואפילו היא לבנה נמי, (כחתיכה) [בחתיכה] היא דחיישינן לולד שמא הטילה אותו חתיכות חתיכות, אבל בגוף שלם כי האי גוונא היינו אטום מלמטה ומלמעלה, וקיימא לן [כ"ג ע"ב] לא כלום הוא. אין הכי נמי, ומשום דבעי למתנא ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה, דאפילו מלא מים נמי הוי ולד, כרבי יהושע דפליג בברייתא בהדי רבנן, משום הכי תנא רישא בשפיר מלא מים מלא דם. מיהו לשפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש. [נ"א. והיכא דהפילה חתיכה א"נ צורת יד ורגל חתוכים בצורת אצבעות, מימר קא אמרינן בבריתא [כ"א ע"ב] המפלת חתיכה קורעה, אם יש בה עצם טמאה טומאת לידה, ואמר רב חסדא ובחתיכה לבנה. ותניא [כ"ח ע"א] המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה תשב לזכר ולנקבה. מיהו בחתיכה שאינה לבנה ויד ורגל שאינם חתוכים, איכא מאן דאמר שאינה טמאה לידה, ואיכא מאן דאמר בכולהו טמאה לידה לחומרא. מאי טעמא, דכי אתמר חתיכה לבנה ויד ורגל חתוכים, הני מילי לענין קרבן ונאכל, אבל לטומאה לא אתמר. ועוד דאיכא למימר הא דבעינן חתיכה לבנה ויד ורגל חתוכים אדינא דגמרא הוא, דאמרינן [כ"ג ע"ב] דגוף אטום לאו ולד הוא כלל, הילכך היכא דאפילה חתיכה שאינה לבנה ויד ורגל שאינם חתוכים תרי ספיקי נינהו, ואימר לאו מולד נינהו אלא כך נבראו, ואת"ל מולד הוו אימר מגוף אטום באו, ומשום הכי לא חיישינן להו אלא אם כן הם ניכרים מיצירת הולד. אבל השתא דאסיקנא כשמואל [כ"ה ע"א], כיון דלכולהו ולדות טמאה לידה כדאמרן, היכא דאפילה חתיכה אדומה ויש בה עצם או יד ורגל שאינם חתוכים בכולהו טמאה לידה, דחיישינן דילמא רובא דולד אפילה איברים או חתיכות חתיכות ולא ידענא. וכן עיקר].
<h2>דף כז.</h2>
המפלת שליא טמאה לידה [כ"ו ע"א], לפי שאין שליא בלא ולד, ואתמוחי הוא דאתמוחי. ואם ילדה ולד תחילה ואחר כך הפילה שליא, תולין את השליא בולד, דאמר מר [כ"ז ע"א] מעשה ותלו את השליא בולד אחר עשרים ימים. וכי תלינן הני מילי בבן קיימא, אבל בנפל לא תלינן. ובבן קיימא נמי לא תלינן שליא אלא בזמן שהיא באה אחר הולד, אבל אם יצאה שליא קודם ולד, ודאי ולד אחר הוא [כ"ו ע"ב]. [נ"א. ואם ילדה ולד בתחילה ואח"כ הפילה שליא תולין את השליא בולד אפילו עד ל"ד ימים, אלא שהיא טמאה משום דם. לפי שאין שליא בלא דם, מפני שא"א לשליא בלא פתיה"ק. וכי תלינן שליא בולד הני מילי בבן קיימא אבל בנפל לא תלינן ליה אלא חוששין לולד אחר וטמאה י"ד יום. ובולד של קיימא נמי לא תלינן אלא בזמן שהיא באה אחר הולד, אבל אם יצאה שליא קודם הולד לא תלינן, הלכך טמאה משעת יציאת השליא ואינה טהורה אלא לי"ד לולד].
<h2>דף לו.</h2>
כתב הרב רבי יצחק בהלכות שלו [פ"ב דשבועות] שאין לנו דם טוהר בזמן הזה. ופירש הטעם כיון דאיכא יולדת בזוב שאין דמה טהור עד שתשב שבעה נקיים, ואע"פ שנכנסה כמה בימי טוהר טמאה עד שתשב עליו שבעה נקיים, אלו דברי הרב. אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא כתבו דאיכא דם טוהר כדינא דגמרא. אבל נראין דברי הרב ולאו מטעמיה, אלא כיון דכולהו נשי האידנא טועות משווינן להו, ולא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, הכי [נמי] איכא למיחש ליולדת דילמא לא ידעא בין ימי טוהר לבתר ימי טוהר [משום דמשכי להו יומי מקמי דתטבול], ואתי למיגע באיסורא דאורייתא. ואל תתמה, שהרי בימי חכמים הראשונים שהיו בקיאין בכל דבר גזרו על דם בתולים, ואפילו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת בועל בעילת מצוה ופורש [ס"ה ע"ב], וכל זה כדי שלא ישתבשו בשאר דמים, וכל שכן בדורות הללו שיש לנו לפרוש מכל הדמים שלא יבא לידי איסור. הלכך כל מראה אדמימות שבדם טמא וצריכה שבעה נקיים, בין יולדת בין כשאינה יולדת, חוץ ממראה ירוק ומראה לבן. ודם השחור טמא מדרבי חנינא דאמר [י"ט ע"א] האי שחור אדום הוה אלא שלקה, הילכך כל מראה שחור נמי טמא, לפי שאין אנו בקיאין עכשיו בין שחור לדיהא ממנו.
<h2>דף לו:</h2>
ובתר י"ד ימים דנקבה בעיא למיתב שבעה נקיים מאי טעמא, משום דקי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, והכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בתרא דנדה [ס"ו ע"א]. ואע"ג דההוא דם בקושי חזיתיה, ואמרינן [ל"ו ע"ב] קושי הסמוך ללידה רחמנא טהריה, הא קי"ל דאין קושי לנפלים. ואפילו ולד מעליא נמי הוי, דהא אמרינן לקמן דהאידנא דם טוהר ליכא ואפילו בימי טוהר (ויולדת) [דיולדת], וכל שכן הכא דכלהו נשי ספק טועות נינהו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, וקי"ל [ל"ו ע"ב] דקושי הסמוך ללידה בימי נדה נדה, וכיון דדם טמא, לכולהו דמי האידנא שבעה נקיים בעיא למיתב.
<h2>דף לז.</h2>
מיהו ימי לידתה שאין רואה בהן עולה לשבעה נקיים [ל"ז ע"ב], ואי לא חזיא בשבעה ימים אחר[ונ]ים לי"ד לנקבה טובלת ומותרת לבעלה, והוא שבדקה עצמה בבדיקת הזבה, כמו שאנו עתידים לפרש בשער הספירה והבדיקה.
<h2>דף סג:</h2>
עתים שצריך לפרוש מאשתו, כגון סמוך לוסתה, דאמרי רבנן דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה דרגילה למיחזי בגוה, כדמפרשינן בשער תיקון הוסתות בעז"ה, ואסמכוה אקרא דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו]. מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת נדה, דלא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד, שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד [כדכתיב [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ווסתות עצמן דרבנן נינהו אפילו לתשמיש כדמפרשינן לקמן]. ובשעה שהוא יוצא לדרך התירוה לו אפילו ביום וסתה, מאי טעמא, וסתות דרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו.
<h2>דף סה:</h2>
הנה השלמנו דין הנדה והיולדת, ופרישתן לכל ימי השנה. אך יש נדה אחרת גדולה מזו, והיא בכלה שלא נבעלה ופירסה נדה, שהוא אסור להתיחד עמה בלילה, אלא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, כדאיתא בכתובות בפרק ראשון [ד' ע"ב]. ומהלשון הזה נלמד דלא סגי ליה בחדא מיניהו, אלא שצריך להיות בבית אנשים ונשים, והוא ישן בצד אחד בין האנשים, והיא ישנה לצד השני עם נשים. נמצא הייחוד הזה הוא חמור יותר מיחוד של אשת איש, שהיא מתיחדת עם שני אנשים כשרים [קידושין פ' ע"ב], וזו אינה מתיחדת עם בעלה עד שיהו שם אנשים ונשים, והטעם מפני שהיא אשתו והיצר מקטרג עליה. ויש אומרים לענין יחוד אשה אחרת כמו כן כי האי גוונא בעינן טפי, וכי אמרינן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, הני מילי ביום, אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחת עד שיהיו שם שלשה כשרים, מפני שהיא דומה לדרך (זו), דאמרינן [קידושין פ"א ע"א] לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה, שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא אחד מתיחד עם הערוה, והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינייהו איתער חד ועביד איסורא, ומסתברא כוותיה. מיהו שמירת נשים לא בעינן כלל, ממעשה דרבי יהושע [שבת קכ"ז ע"ב] שהלך הוא ותלמידיו לפדות ריבה אחת, ובלילה השכיבה תחת מרגלותיו. [ושלשה כשרים נמי דאמרינן לענין ייחוד, לאו כשרים כי האידנא, דהא אפילו רב ורב יהודה לא חשבו נפשייהו כשרים כדאיתא בקידושין [פ"א ע"א]. מיהו הכא לענין הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים לא דייקינן בהו בכשרים כולי האי, מפני שהוא שומר את אשתו מהם והיא נשמרת בהם ממנו, הואיל ואין להם רשות להקל בה את ראשם. כך נראה לי].
ויש עתים אחרים שהם ממקרה הזמן שהוא צריך לפרוש ממנה, כגון אבל בימי אבלו [מו"ק ט"ו ע"ב] בין בחול בין בשבת [שם כ"ד ע"א], וכגון תשעה באב ויום הכפורים שהן אסורין בתשמיש [יומא ע"ג ע"ב]. אלא שאין צריכין הרחקה אחרת, שהרי אמרו באבל [כתובות ד' ע"ב] באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו אפילו בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות פרק ראשון [שם] משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה, והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר. מיהו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב [שבת י"ג ע"א] מיבעי ליה לארחוקי שלא ישן עמה במטה כלל. [ועוד דהא דקתני התם וכופה את מיטתו ונוהג עמה אבילות, וכן היא שמת חמיה או חמותה כופה את מטתה ונוהגת עמו אבילות, איכא לאוקומה עמו בבית ולא עמו במטה כדמוקים לה התם]. ויש אבלות אחרת שהוא אסור להתיחד עם אשתו בלילה, אלא שהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, כדתניא [כתובות ד' ע"א] הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים ואשתו ישנה בין הנשים. יש מפרשין כל אותן ימי המשתה בלבד, ויש מפרשין כל ימי המשתה והאבל, וכן עיקר, ואע"ג דאבלות אחרת אין זקוק לכך, אבילות דהכא שאני, דקילא ואתי לזלזולי בה [ומאי קולא איכא הכא, דקתני נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי האבל]. ואיכא מאן דאמר דאי מתרמי ליה לאינש אבילות ברגל שצריך כמו כן שישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, משום דדמי האי [אבילות] לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהיג אבלות ברגל, וקיימא לן דאסור בתשמיש, דאמרינן [מו"ק כ"ד ע"א] דברים שבצנעה נוהגים, הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא. ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה דאית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה, אבל שמחת הרגל לית ביה כי האי גונא. דאי לא תימא הכי, שבת הא לא נהיגי ביה אבלות אלא דברים שבצנעה, וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה הוא דקא מפשי בהו, ומשום הכי אתי לזלזולי באבלות דידיה, וכן הלכתא.
וראיתי בתשובת שאלות לרבינו האיי זצ"ל שגם שאלו אותו על הכלה שנבעלה בעילת מצוה אם היא צריכה שבעה נקיים וטבילה כשאר נדה או לא. והשיב מנהגא דילן שאם בעל וראתה דם, אע"פ שראתה דם יגמור ביאתו ופורש, ונוהגת עצמה כל שבעה כנדה, ויתבא לה לגיסא כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל, וצריכא שבעה נקיים כעיקר זבה, אלא שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה, משום דלאו נדה ודאי היא אלא ספק. ואיני עומד על בירור דבריו, במה שאמר שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא, ואלו היתה נדה ודאי כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה. ונראה מדבריו שאסור לישן על מטתה של נדה אפילו בשעה שאינה במטה משום הרגל. ודוקא נדה ודאי, אבל כלה מותר לישן על אותה מטה לאחר שעמדה מאצלו, ואפילו באותו סדין שהדם עליו. ואע"פ שאין זה מן ההלכה, הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם. והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן, לא פורש מיד הוא, דאם כן נמצא יציאתו הנאה לו כביאתו, אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה, או שפורשת היא מאצלו. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר אינו צריך, שהרי התירוהו לגמור ביאתו, אלא עומד עד שימות ופורש, וזו היא גמר ביאה דקאמרינן. ואסור לעשות אחר כך שום הרגל כנדה גמורה. [ואיכא מ"ד דהאי דאמרינן בועל בעילת מצוה ופורש לא שנא היכא דבעל ומצא דם ולא שנא היכא דבעל ולא מצא דם, דחיישינן שמא עם צער הבתולים אתא דם החדר שהוא טמא. ואיכא מ"ד דוקא היכא דבעל ומצא דם, אבל לא מצא דם א"צ לפרוש. ומסתברא לקולא, והוא דבדקה שפיר בבית החיצון ולא חזיא שום אדמימות, מפני שהיא כבדיקת הנדה והזבה כדכתבינן לקמן בשער הבדיקה]. ודומה לי כי מפני החומר הזה נהגו [מועכות] של בית רבי [יבמות ל"ד ע"ב], שלא יבאו לידי הספק בבעילת מצוה.
<h2>דף סו.</h2>
ובתר י"ד ימים דנקבה בעיא למיתב שבעה נקיים מאי טעמא, משום דקי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם, והכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בתרא דנדה [ס"ו ע"א]. ואע"ג דההוא דם בקושי חזיתיה, ואמרינן [ל"ו ע"ב] קושי הסמוך ללידה רחמנא טהריה, הא קי"ל דאין קושי לנפלים. ואפילו ולד מעליא נמי הוי, דהא אמרינן לקמן דהאידנא דם טוהר ליכא ואפילו בימי טוהר (ויולדת) [דיולדת], וכל שכן הכא דכלהו נשי ספק טועות נינהו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, וקי"ל [ל"ו ע"ב] דקושי הסמוך ללידה בימי נדה נדה, וכיון דדם טמא, לכולהו דמי האידנא שבעה נקיים בעיא למיתב.
וכתב רב אחא דהא דאמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, דוקא מיום ארבעים ואילך ליצירת הולד, אבל ביום ארבעים כיון דמיא בעלמא הוא [יבמות ס"ט ע"ב] לית ליה פתיחת הקבר [נ"א כיון שלא נגמרה צורתו לא מפתח טפי ואפשר לה בלא דם]. ומייתי ראיה משמעתא דכריתות פרק ארבע מחוסרי כפרה [י' ע"א] דקא מוקים התם למתניתא בהאי טעמא. וקשיא לי הא דגרסינן הכא פרק המפלת [כ"א ע"ב] דקא מוקים לפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בחתיכה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם, והא הכא דחתיכה לאו ולד ניהו כלל ולטומאת ולד לא חיישא ביה, [ואין שעור לחתיכה זו], ואפילו הכי מטמא רבי יהודה משום נדה, דאי אפשר לפתיחה בלא דם. ועוד תניא [שם] קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה, הרי זו בספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, רבי יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אלמא במפלת רוח נמי אמרינן הכי. וכיון דפליגי תנאי בהא מילתא, ואיפסוק הלכתא דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם, מנא ליה לרב אחא לאיפלוגי בין נפל של ארבעים ואחד לנפל של ארבעים יום. ואי משום שמעתא דכריתות, ההיא אוקימתא בעלמא היא ואשינויא לא סמכינן, דמסקנא דמילתא כדמעיקרא אסיקנא התם. ואפילו הויא מסקנא דשמעתא כי האי שנויא, מאי ראיה איכא מהתם לאיפלוגי בין נפל לנפל, הא קאמר הכא דמאן דאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לית הלכתא כוותיה בהא. הילכך בכולהו בעיא למיתב שבעה נקיים כדאמרן, ואפילו המפלת שפיר שאינו מרוקם והוא מלא מים מלא דם, משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. [נ"א. ואפילו הויא מסקנא דשמעתא הכי, דלמא כמ"ד אפשר לפתיה"ק בלא דם אוקמוה ולית הלכתא הכי. ועוד דליכא למיקם בין ארבעים למ"א אלא במי שפירש מאשתו מבעילה ראשונה. הילכך בכולהו בעיא למיתב שבעה נקיים כדאמרן. ואיכא מאן דאמר דלא אמרינן א"א לפתיה"ק בלא דם אלא אם כן הולד גדול, וסמיך אההיא דתנן באהלות פ' שביעי [מ"ד] ומייתי לה בבכורות [כ"ב ע"א] אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, ואתמר עלה כפיקה של צמר ושל שתי. ולאו מלתא היא, חדא דלא ידענן שעור הפיקה מה הוא. ועוד דהא ברירנא דאפילו לרוח נמי אמרינן הכי. ועוד דהא שפיר מרוקם כולו אינו אלא כסלעם, ואיך יהיה ראשו כפיקה של צמר, ולשפיר מרוקם ודאי אמו טמאה לידה, אלמא מיום ארבעים ואילך הוא. אלא דההיא מתניתין לאו על יציאת דם קאי, אלא ארישא דמתניתין קאי, דקתני האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית, הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי, אמר ר' יהודה אימתי בזמן שניטלת באגפים אבל במהלכת הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה. כלומר בכהאי גוונא אמרינן משנפתח הקבר אין פנאי להלך משום דמפתח טפי, הא לאו הכי אע"פ שנפתח הקבר יש פנאי להלך והבית הראשון טמא בספק אע"פ שהלכה ברגליה. ולעולם לענין דם בכולהו אי אפשר בלא דם]. אבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים, אין כאן חשש לידה [כ"א ע"א] ולא חשש פתיחת הקבר, אלא אם כן יש עמהן דם טמאה נדה, ואם לאו תטיל מים (ב)פושרין, אם נמחו [לאלתר] טמאה, ואם לא נמחו לאלתר שבקינן להו בגויה עד מעת לעת [נ"ד ע"ב], ועבדינן ליה בפושרין כל מעת לעת, ואם נמחו טמאה ואם לאו טהורה, דאמרינן כי לא נמחו בריה הוא. אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה [כ"ד ע"ב].
כתב הרב רבי יצחק בהלכות שלו [פ"ב דשבועות] שאין לנו דם טוהר בזמן הזה. ופירש הטעם כיון דאיכא יולדת בזוב שאין דמה טהור עד שתשב שבעה נקיים, ואע"פ שנכנסה כמה בימי טוהר טמאה עד שתשב עליו שבעה נקיים, אלו דברי הרב. אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא כתבו דאיכא דם טוהר כדינא דגמרא. אבל נראין דברי הרב ולאו מטעמיה, אלא כיון דכולהו נשי האידנא טועות משווינן להו, ולא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, הכי [נמי] איכא למיחש ליולדת דילמא לא ידעא בין ימי טוהר לבתר ימי טוהר [משום דמשכי להו יומי מקמי דתטבול], ואתי למיגע באיסורא דאורייתא. ואל תתמה, שהרי בימי חכמים הראשונים שהיו בקיאין בכל דבר גזרו על דם בתולים, ואפילו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת בועל בעילת מצוה ופורש [ס"ה ע"ב], וכל זה כדי שלא ישתבשו בשאר דמים, וכל שכן בדורות הללו שיש לנו לפרוש מכל הדמים שלא יבא לידי איסור. הלכך כל מראה אדמימות שבדם טמא וצריכה שבעה נקיים, בין יולדת בין כשאינה יולדת, חוץ ממראה ירוק ומראה לבן. ודם השחור טמא מדרבי חנינא דאמר [י"ט ע"א] האי שחור אדום הוה אלא שלקה, הילכך כל מראה שחור נמי טמא, לפי שאין אנו בקיאין עכשיו בין שחור לדיהא ממנו.
שער הפרישה, ראיתי לפרש בו זמני הפרישה אשר האדם חייב לפרוש מאשתו בעודה תחתיו. ולא אזכור בהן אותן האסורות עליו שהוא חייב לגרש אותן, כי אם אותן שהוא מותר לקיימן אבל הוא צריך לפרוש מהן מפני הטומאה ותולדותיהם, או מפני מקרה העתים. וכן אפרש ענייני הפרישה כמה הם, וכי הם זה למעלה מזה, כאשר אנו עתידים לפרש. ואפרש תחלה פרישות הנדה והיולדת, כי הנה מפורשות בתורה, ומהנה נלקחו הפרישות הקלות והחמורות. אומר תחלה כי האדם צריך לפרוש מאשתו בעת נדתה, ולהתרחק ממנה, כאשר כתוב [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואמר החכם בחכמתו [קהלת ג'] עת לחבק ועת לרחוק מחבק. ותניא באבות דרבי נתן ז"ל [פ"ב ה"א] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, פירוש דברים של הרגל, תלמוד לומר לא תקרב. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה, תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות, נזדמן לה אליהו ז"ל, אמר לה בתי אותן שבעת [נ"א. שלשת] ימים הראשונים, פירוש ימי הזיבה, מהו אצליך, אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה, כל אותן ימים האחרונים, פירוש ימי הספירה, מהו אצליך, אמרה לו אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי, אמר לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שום קריבה בעלמא. ואמרי רבוותא נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברא, דתנן [שבת י"א ע"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ואעפ"י שאין הטעם מפורש מכאן לאסור אותה על השולחן, כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת קאמר, אבל על שלחן אחד מותרת. ואם תאמר מפני שהשוו בגמרא [שם י"ג ע"א] ענין עלית העוף והגבינה על שלחן אחד לענין הנדה, ומה התם לכל השלחן נאסר, אף כאן כל השלחן נאסר עליה. אין זה דומה לזה, שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא לענין שלא תישן עמו במטה בבגדיה, כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש, וכמו שגזרו בבשר וגבינה עלייה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה אטו תשמיש, אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן אחד מותר, שאפילו בקערה אחת אינה אלא משום הרגל מאין לנו לאסור. אלא שיש לסמוך את דבריהם ממה שאמרו בחיצונה [שם] כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים, [ואמרינן דברים טמאים ס"ד, אלא אימא דברים שאינם מתוקנים]. והתם ודאי על שלחן אחד נמי אסור, דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עלייה אטו אכילה, וקאמר כיוצא בו, אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן אחד כי האיך. מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אעפ"י שהיתה אוכלת על השלחן מותר, דהא איכא הכירא להרחקה. והכי נהוג עלמא נמי לבשר וגבינה. אמר רבי יצחק ברבי חנינא אמר רב הונא [כתובות ס"א ע"א] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. מזיגת הכוס, דביתהו דשמואל מחלפא ליה מידא דימינא לידא דשמאלא משום הכירא, אביי מנחא ליה אבי סדייא. הצעת המטה, לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה. כתב ר"ח זצ"ל דכל הני מילי בימי ליבונייהו, אבל בימי נדתן אסור. וכולהו רבוותא לא איפלגי בהא מידי. [ושמא הכריח אותו מה שראה בתורת כהנים בסדר ויקרא בפרשת או נפש כי תגע [ויקרא ה'], טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות, אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין, ת"ל לכל טומאתו. ומשמע ליה מהכא דאיכא ימי קולא בימי זיבה, ומאן נינהו ימי ליבון, אלמא דמקילינן בהו טפי מימי הראיה. ולאו מילתא היא, דא"כ גבי זב ונדה ויולדת מאי ימי קולא משכחת בהו. אלא הקולא השוה בכולן הם הימים שאינן רואין דם, וימי החומרא הם הימים הרואים דם, מפני שהם טמאים וטומאה יוצאה מגופם. אבל לענין אחר אין ביניהם שום הפרש]. ולפי דעתי חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מיקל בימי לבון טפי מימי נדה [ואתי לזלזולי בהו טפי], ואין ראוי לעשות כן.
תניא בנדרים פרק שני [כ' ע"א] אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף. רבי אחא ברבי יאשיה אמר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים שאינם מהוגנין. ואמר רב יוסף ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש עקיבה דקתני במקום הטנופת, שהוא מכוון כנגד העקב. יש מפרשין דהא דריש לקיש אדרב יוסף אתמר, ולקולא קאמר, דאפילו באשתו נדה לא מיענש בבנים שאין מהוגנין אלא במקום הטנופת. ויש מפרשין דהא דריש לקיש מלתא באפי נפשה היא, ולפרושי למילתא נמי אתא, ומילתא דרב יוסף לחוד ודריש לקיש לחוד, דהא דרב יוסף בעקיבה ממש ובאשתו נדה כדקאמר בהדיא, והא דריש לקיש אפילו באשתו שאינה נדה, ומאי עקיבה מקום הטנופת. ורב יוסף וריש לקיש לא פליגי בעיקרא דמלתא, אלא בפרושא דברייתא, דמר מוקים לה בעקיבה ממש כפשוטה ובאשתו נדה, ומר מוקי לה באשה סתם בין נדה בין שאינה נדה כפשוטה, ומאי עקיבה מקום הטנופת. ואנן לית לן לאכרועי בהא מילתא, דמעשה שמים הוא, מיהו מידי איסורא לא נפיק, ונקטינן כתרווייהו לחומרא, דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה, ומן העקב נלמוד כל מקום המכוסה שבה, שמא יבוא לידי הרגל עבירה. ואסור להסתכל בה במקום הטנופת אעפ"י שאינה נדה. ועוד דאיכא למימר דלא פליגי, אלא דמר מוקים לה הכי ומר מוקים לה הכי, ותרווייהו סבירא להו דהדדי. ועוד תניא [נדרים שם] בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו [שמות כ'], יראתו על פניכם זו בושה. לבלתי תחטאו, מכאן שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ומיהא שמעינן דאסור להסתכל במקום הטנופת כלל, שכל המסתכל אין לו בושת פנים. ועוד דקא מיגרי יצר הרע בנפשיה, כמו שאנו עתידים לפרש בשער הקדושה בע"ה.
ורב אחא כתב בשאלתות הכי, אית(א) דאמרי שדר לה שמואל כסא דברכתא ולא קבילא, (וכי) [דכי] הוה יתבא נדה הוה מודעא ליה בכסא דברכתא דלא שתית כסא דברכתא, דאמר מר [ברכות נ"א ע"ב] ומשגרו במתנה לאנשי ביתו כי היכא דניהוי ליה שלמא, וכי שתיא אתי לידי הרגל עבירה. והדר אמרה ליה טהורה אני, אחותך היא דאיקלעת לגבאי, (אמרה) [אמרי] אי שתינא קמא אמרה לא קא עבדא לי יקרא, אמינא אשדריה ניהלך דתשתייה את. הדין הוא לישנא דרב אחא, ולא ידענא היכא אשכחיה. ושמעינן מינה דנדה אסורה למשתי מכסא דגברא. ולא ידענא מאי טעמא, דהתם לאו אפתורא דגברא הות אכלה, ושלא בפניו הות, והרי הצעת המטה שהוא דבר המביא לידי הרגל, ואפילו הכי שלא בפניו מותר. ונראה לי דאם איתא להא מילתא בכי האי גוונא בלחוד הוא דאיתא, דקא מייחד (ליה) [לה] כסא וקא משדר ליה ניהלה כי התם, משום (דקאי) [דקיהיב] דעתיה עילוה. והכין תניא במסכת כלה [פ"א] המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו סומך עליה, דבר אחר מפני שיצרו רבה עליו. ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר, היכא דמייחד לה ומשדר ניהלה אסור, דהא קא מעייל דעתיה עילוה. והאי דנקט כוס של ברכה רבותא קאמר. מיהו היכא דקא שתו כולהו מההיא כסא ושתיה איהי נמי בתרייהו לית לן בה.
עוד יש עתים אחרים שהוא אסור בתשמיש, כגון שני רעבון למי שאינו מחוסר בנים [תענית י"א ע"א]. וסמני רעבון כדאמרינן [שם י"ט ע"ב] מדינתא אמדינתא כפנא. וכן אכסנאי אסור בתשמיש המטה [כתובות ס"ה ע"א]. ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית שהוא מותר, ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית, ולא אמרו אלא משום צניעות. וכן אמרו [י"ז ע"א] אסור לשמש בפני כל חי. מדקאמרינן בפני משמע נעור קאמר, אבל ישן מותר. וכל חי דאמרינן, כגון עבדיו ושפחותיו, אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי, ורמיזא הא מילתא פרק ערבי פסחים [פסחים קי"ב ע"ב] בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו'. וכן אמרו [י"ז ע"א] ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ואם הוא בית אפל מותר. ואם הוא תלמיד חכם וצריך לאותו דבר מאפיל בטליתו ומותר. וכן אמרו [שם] אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפילו מאפיל בטליתו נמי אסור, משמעתא דמסכת יום טוב [ביצה כ"ב ע"א] דבעינן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר. וכן אמרו [ברכות כ"ה ע"ב] בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בתוכו עד שיעשה בו מחיצה עשרה, ואם יש לו בית אחר, עד שיוציאנו משם. וכן בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים או כתובים, אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי, ויהיה העליון כלי שאינו כליין, כגון גלימא עילוי קומטרא. ועכשיו שנתנה תורה שבעל פה לכתוב משום עת לעשות לה' [תהלים קי"ט ע"א, גיטין ס' ע"א], אף ספרי הגמרא נמי כן צריכין כסוי. וכן מי שנדר הנאת תשמיש מאשתו, בין שנדר הוא, בין שנדרה היא ואמרה הנאת תשמישך עלי [נדרים ט"ו ע"ב]. וכן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה, אסורה לו, ואפילו להתיחד עמה, עד שישקנה והיא טהורה. וכן אשת כהן שנשבית אסורה לבעלה [כתובות נ"א ע"ב], ואסורה להתיחד עמו, ממעשה דר' זכריה בן הקצב [שם כ"ז ע"ב], אבל מותר לדור עמה בחצר. אבל אשת כהן שנאנסה אסורה לקיימה [ר"ל בחצר], דבשבויה הקלו אבל לא באנוסה. והכי איתא בכתובות [כ"ז ע"ב]. הנה השלמנו כל הפרישות, ומצאנו מכללן תשע פרישות זו למעלה מזו. הראשונה פרישת הקדושות, כגון אכסנאי, ובפני כל חי, ותשמיש היום, ולאור הנר, ובית שיש בו ספר תורה וכתבי הקדש, כל אלו אסורין במקומן ויש להן היתר במקום אחר. מוסיף עליהן שני רעבון, שהן אסורים בכל אותה מדינה. מוסף עליהם הנודר מן התשמיש, שהוא אסור בכל מקום עד שיתיר את נדרו. וכן פרישת יום הוסתות לנדה, שהוא אסור בכל מקום עד שתעקר את הוסת. [וכן האבל בימי אבלו בין ביו"ט בין בשבת]. מוסף עליהם תשעה באב ויום הכפורים, שאין להם היתר. מוסף עליהם האבל בתוך שבעת ימי חופתו, שהוא אסור להתיחד עמה בלילה, אבל אינו חייב בשאר מיני פרישות. מוסף עליהם הנדה, שהוא חייב בכל מיני פרישה, בחבוק ונשוק ודברים בטלים, ומזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ובאכילת שלחנו, ובשגירת הכוס ואפילו כוס של ברכה, ובנגיעת אצבע קטנה שלה, ואסור להסתכל בעקיבה ובכל מקום הסתר שלה. מוסף עליהם הנדה בימי חופתה ולא בעל, שהוא אסור בכל אלה, ואף להתיחד עמה בלילה. מוסף עליהם אשת ישראל שקנא לה ונסתרה, שהיא אסורה בכל אלה, ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה, אבל יש לה היתר. מוסף עליהם אשת כהן שנשבית, שהיא אסורה בכל אלה, ואין לה היתר לעולם. הרי תשעה פרישות זו למעלה מזו. נמצאו באבל שתים מהן ובנדה שלש כאשר פירשנו.
